אוצרת: יהל זקס

פתיחת התערוכה: 5 ביוני 2019
נעילת התערוכה: 30 ביוני 2019

תערוכה זו מחברת בין אמנים.ות שזכו במלגה או הוקרה מטעם עמותת ARTiq לשנת 2018, מיזם השם לעצמו מטרה לקדם אמנות גאה וקווירית בישראל. התערוכה המוצגת במסגרת חודש הגאווה מנכיחה נראות להט"בקית, ומאפשרת שיח על אמנות וקהילה, על גוף פרטי וחברתי, מרחב ופריפריה.

בכל חדר מוצג גוף עבודות של אמן.ית אחת שמייצר מעין מיני תערוכה. הקו המחבר בין החדרים הוא העיסוק בגוף האנושי. הגוף כחומר היצירה, כהשראה וכאובייקט אמנותי. בין אם זה גוף האמן.ית או גופם של א.נשים אחרים. התערוכה מעלה, בין השאר, שאלות על זהות ומגדר. זהות האמן.ית, המורכבת ממכלול של אלמנטים והשתייכויות, היא פריזמה אחת מיני רבות לבחון ולפרש את המוצגים. אמנם תערוכה זו מניפה את דגל הגאווה אך היא גם מבקשת מהצופה לנסות ולבחון את השאלות שהאמנות עצמה מעלה דרך השימוש בדימויים, במדיומים שונים ובאופן ההצבה בחלל. שאלות כגון האם ליד המופיעה בעבודה יש מגדר; במה היד המצוירת שונה מהיד המצולמת; באיזה אופן משפיעה התמקדות בחלקי גוף, בפרט ולא בשלם, על הפרשנות ועוד.

יעל מאירי- זוכת מלגת ARTiq  / עם הגב לקיר

"מאירי, העוסקת במגדר, זהות וקוויריות, פיתחה שפה אסתטית הפועלת בתוך מסורת האמנות הבינלאומית. היא מביאה אל תוך מסורת זו קול אחר, חדש ומקומי." (שופטי ARTiq).

מאירי מציגה מיצב מבוסס צילום העוסק בגוף ובחומר כמסמנים של מצבים פוליטיים וחברתיים. ביצירות יש חיבור בין גוף לחפץ תוך חיתוך הפריים בו מופיעה יד או מקטעי גוף אחרים המעלה שאלות בנוגע למגדר, מיניות, אלימות וישראליות. דוגמא לכך ניתן לראות בתצלום של יד המחזיקה מחסנית, הצמודה לתצלום תליון המציג את קווי המתאר של מפת ישראל, החיבורים רומזים על טיב הקשר בין מיליטנטיות וישראליות, בין אירועי הגאווה לאלימות המופנית כלפי הקהילה הגאה.

מאירי משתמשת באלמנט של הסתרה להעלות, בין היתר, שאלות על שילוב מרכבי הזהות השונים אצל הצופה, אצל הדמות המצולמת ובחברה בתוכה הם חיים.

 יעל מאירי, ציפור אחת ביד, 2018, צילום צבע 

בן הנטקנט- ציון לשבח / זוג או פרד

"תוך שאלת שאלות על החברה הישראלית ומקומו של האמן בתוכה, מייצר הנטקנט גוף עבודות בתחום הצילום והוידאו המתעתעים בצופה. בעבודותיו ישנה חקירה של אספקטים מן הפרט אל הכלל בנושאים של לאום, זהות ומיניות. הנטקנט חוקר את הגבריות ואת הפטריארכיה הישראלית". (שופטי ARTiq).

בן הנטקנט משלב ביצירתו בין וידאו, צילום סטילס וקולאז'ים בעיבוד מחשב. בתערוכתו ניתן לראות שימוש בהכפלה. החזרתיות של אותן דמויות, בצורה המזכירה מעט איקונות דתיות, חוקרת את היחיד אל מול הקבוצה, את מי שאנו בוחרים להאדיר ולבדל, האינדיבידואל - בין אם זה הקדוש המעונה בנצרות, הצדיק ביהדות או הכוכב קולנוע והסלבס, המורם מעל כולם - אל מול הצורך שלנו בקהילתיות ושייכות. בעבודותיו הוא יוצר ערבוב בין זמנים ומציאויות ומעלה תהיות על טיב המציאות שלנו ועל הדרך בה צילום מעצב את תפיסת המציאות הזו. בוידאו-ארט המוצג בתערוכה, משתמש הנטקנט בפלאשים של צילום סטילס ליצירת אפקט של בחינה מדוקדקת של הגוף המוצג. צילומים אלו מוצגים בוידאו עצמו וכן כמיצב בחלל התערוכה ובכך מיטשטש הגבול בין הסטטי לדינאמי.

 בן הנטקנט, זוג או פרד, 2019, צילום צבע

לירוי בר נתן – עידוד יצירה / אני זוכר את

"בעבודותיו עולה שאלת דיוקן האמני.ת בחברה. בר נתן, עוסק בגוף במרחב ומבקש מן הצופה לעבור יחד איתו חוויות בדרך מלאכותית, בדרך האמנות." (שופטי ARTiq).

בתערוכתו של לירוי בר נתן אנו רואים תהליך של התמודדות וטרנספורמציה דרך מגוון מדיומים. בר נתן בוחן את מקומו בתא המשפחתי, בחברה ובעורו שלו. דרך דימויים וטקסטים הבוחנים, בנוסף לדמותו שלו, את הגוף הנשי והגברי, הוא חושף בפנינו את העבר ההווה והחלומות לעתיד. רואים זאת בתמונה משפחתית המוצגת לצד שיחזור שלה, שנים אחרי, בו דמותו נותרת באותה תחפושת נסיכה. התחפושת מסמלת קיפאון, אך לצד זאת גם את הרצון לתפוס ולשחזר את חווית התום של הילדות בדיעבד, לאחר הקשיים שהחיים הבוגרים הציבו בפניו. זהו מסע מאוד אישי של בחינת העצמי וזהו גם מסע של התבגרות והתגברות שהצופים מוזמנים למצוא את עצמם ועצמן בתוכו.

 
 לירוי בר נתן, ללא כותרת, 2015, עיפרון על נייר

​לצד היות תערוכה זה במה לאמניו ת.ם המגדירים עצמם כחלק מקהילה הלה"טבקית, היא מאפשרת לנו לבחון דרך עבודותיהן את נקודות החיבור בין א.נשים באשר הם.